הסוליה של הרבי

במשך למעלה מעשרים שנה,
הרבי סירב בתוקף להחליף את נעלי העור שלו.

החסידים שעמדו ליד הבימה בסוף שנות המ"מים
הבחינו בפרט מוזר ומפתיע

החלק האחורי של הנעליים
היה מקופל פנימה כמו נעלי בית פתוחות.

הן היו ישנות, בלויות וקרועות לגמרי.

הרבנית קנתה נעליים חדשות,  הניחה אותן בארון
וניסתה לשכנע את הרבי לנעול אותן

 אך הוא סירב.

פעם אחת, כשהרבי החליף לנעלי בד כדי לנסוע לאוהל,
הגבאי לקח את נעלי העור כדי לצחצח אותן.

חסיד אחד שראה אותן אצל המצחצח נדהם:

"הן כמעט בלי סוליה, איך הרבי בכלל הולך ככה?"

הרבנית ביקשה בסתר מהגבאי לקחת את הנעליים לסנדלר
כדי שיוסיף להן סוליה דקה.

כששמע על כך המזכיר, הרב לייבל גרונר, הוא עצר אותו מיד:

"בשום פנים ואופן. אל תיגע בנעליים. אתה משחק באש".

באחת הפעמים, הרב גרונר נכנס לחדר
וראה את הרבי יושב ללא נעליו.

איש לא מורשה לגעת בהן או להזיזן.

באותו רגע, נזכר הרב גרונר
בסיפור החסידי המפורסם על נעלי הבעל שם טוב הקדוש
בה קבוצת חסידים שנסעה לליובאוויטש עצרה בפונדק דרכים.

בעל הפונדק שאירח אותם היה אדם צעיר ונמרץ,
אך היה לו עוזר זקן וחלש מאוד, שנראה כמו אביו.

החסידים הזדעזעו לראות את בעל הפונדק הצעיר צועק על הזקן:
מדוע אתה כזה עצלן? בוא מהר לפה!
מדוע אתה ישן כל היום ולא עושה כלום?"

כשניגשו אליו ומחו על היחס לאביו, חייך הצעיר ואמר:
 "אתם טועים. אני האבא. והזקן הזה? הוא הבן שלי.

כשהייתי צעיר, זכיתי לשרת בביתו של הבעל שם טוב הקדוש.
פעם, כשהוא ישן, נכנסתי לטאטא את החדר
 
והתלבטתי ביראת קודש אם להזיז את נעליו שמתחת למיטה.

החלטתי שלא לגעת בהן, וטיאטאתי מסביב.
כשהתעורר, הביט בי מיד ושאל: 'האם נגעת בנעליים שלי?'.

כשעניתי שלא, פניו אורו והוא בירך אותי באריכות ימים מופלגת.
ניצלתי את הרגע וביקשתי שגם בריאותי ונעוריי יישארו איתי – וכך היה.
אני נשארתי צעיר, בעוד בני כבר הזקין ונחלש".

הרב גרונר, שעמד בחדרו של הרבי ונזכר בסוד הנשגב הזה,
העז ושאל את הרבי:

"האם הסיבה שהרבי לא מרשה לגעת בנעליים היא אותה סיבה של הבעל שם טוב?"

הרבי הביט בו, וענה במילה אחת: "כן."

הסוד הזה מחזיר אותנו שבעים שנה לאחור,
שנת תר"פ (1920) בעיר רוסטוב.

הצבא האדום הקומוניסטי כבש את הרחובות בסערה.
הרבי הרש"ב עמד בפתח הבית עם בנו, הרבי הריי"צ, והביט באלפי החיילים.

בכאב עמוק שאל:
"כל כך הרבה חיילים... מתי זה ייגמר?"

ואז ענה הרבי הרש"ב בנבואה מצמררת:
 "הם ייגמרו אחרי שבעים שנה. אברך עם נעליים קרועות יעשה להם סוף."

בדיוק שבעים שנה מאוחר יותר, בשנת תנש"א (1991),
ברית המועצות קרסה לחלוטין. הקומוניזם נמחק ללא ירייה אחת.

ה"אברך" הקדוש, שעמד בחדרו על רצפת העץ בנעליים קרועות וסירב להחליפן, שבר רוחנית את המעצמה הגדולה בעולם.

רק אז, בערב שבת כ"ח חשוון תש"נ, כשהתפרקות המעצמות החלה,
הופתעו החסידים לראות את הרבי נועל, לראשונה, נעליים חדשות.

בדיוק כפי שכתב אביו של הרבי, המקובל רבי לוי יצחק,
במכתב סודי על הנעליים החדשות:
 "שמזה תהיה מפלת אדום... על אדום אשליך נעלי".

רצפת העץ הזו היא המקום שבו הרבי עמד, למד, ישב והתפלל במשך עשרות שנים.
זו הרצפה שבה עוד קודם לכן קיבל הרבי הריי"צ אנשים ליחידות,
ושספגה את כל רגעי הקודש שבהם נשיא הדור "השליך חייו מנגד" עבור כל אחד ואחת מאיתנו.

בליקוטי שיחות הרבי מסביר את העומק של הדבר:

כאשר הצדיק נמצא בחדרו, השולחן, המיטה והחפצים שלו
הופכים להיות ממש כמו "מקדש מעט".

הקדושה העצמית של הצדיק חודרת לתוך העץ והכלים הגשמיים,
עד שהם מקבלים קדושה נצחית שלא זזה ממקומה לעולם!

והנה ההזדמנות של פעם בדור שנפלה בחלקנו:

השבבים האלו, הנסורת שאתם רואים כאן, הם לא סתם פיסת עץ.
אלו הם שבבי העץ המקוריים שנאספו מרצפת חדר המלכות של הרבי ב-770, מהמקום המדויק שבו דרכו אותן מנעלים קדושות,
שבו עמד הרבי ושינה את ההיסטוריה.

כאשר באישור הרבי ניקו המשמשים-בקודש את החדר ושייפו את רצפת העץ הקיימת,
ובמהלך עבודת השיוף המקצועית, נאספו בחרדת קודש שבבי העץ הדקים שהוסרו מהרצפה,
חלק מהשבבים האלו נשמרו בחרדת קודש במשך שנים ונמסרו לנו ע''י הרבנית ברוריה אשכנזי שתחי'.

כעת, לראשונה, השבבים שספגו את קדושת מנעליו של הרבי
שולבו בתוך תשורה אומנותית, חתומה ומפוארת

לשמירה, לברכה, ולתזכורת יומיומית לנבואת הגאולה אצלכם בבית.

אבל הזכות הזו נושאת איתה תכלית עמוקה עוד יותר.

הקמפיין הזה הוא הצלת נפשות כפשוטו של ילדי ישראל.
כל תמיכה שלכם מיועדת ישירות להחזקת בית הספר "שלהבות"

להציל עוד ילד, להבעיר עוד נשמה יהודית,
ולשמור על דור העתיד שלנו.

אתם מקבלים שמירה וברכה נצחית לביתכם,
ומעניקים חיים והצלת נפשות לילדי ישראל.

מספר המקומות והתשורות מוגבל לחלוטין.
אל תפספסו את הזכות הזו.